השופטת א' חיות:
בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ו' פלאוט), בו נתקבלה באופן חלקי תביעה שהגישו אבנר ורונית פרידמן (להלן: אבנר ורונית) נגד שלמה ורוני רחבי (להלן: שלמה ורוני) הנוגעת לקיום הסכם למכירת נכס שנקשר בין אבנר ורונית לרוני וקיבל תוקף של פסק-דין בהליך קודם.
רקע עובדתי
1. אבנר ושלמה קיימו ביניהם שותפות עסקית אשר במסגרתה רכשו אבנר, רונית ושלמה נכס מסחרי ברעננה, הידוע כחלקה 45 בגוש 6580 (להלן: הנכס). אבנר ורונית רכשו 50% מן הזכויות בנכס ושלמה רכש את המחצית הנותרת. בשנת 2008 הגישו אבנר ורונית תביעה לבית המשפט המחוזי מרכז נגד שלמה ואחרים, בה עתרו, בין היתר, לסעד המצהיר על בטלות הסכמי מכר שנערכו בינם לבין שלמה ובהם הסכם בנוגע לנכס. בדיון מיום 4.2.2009 הגיעו הצדדים להסכמה (להלן: ההסכם), לפיה הסכמי המכר נשוא התביעה וכן יפויי הכוח שניתנו לשם קיומם - בטלים. עוד הוסכם כי רוני, בנו של שלמה, ירכוש מאבנר ורונית את מלוא זכויותיהם בנכס (50%), כי בית המשפט ימנה שמאי מקרקעין שיקבע את שווי הזכויות בנכס, וכי בית המשפט יקבע, לאחר שישמע את טענות הצדדים ועל-דרך הפשרה, את שיעור ההנחה שתינתן לרוני, אם בכלל, מן השווי שיקבע השמאי. הצדדים הסכימו גם כי סכומים ששילם שלמה לבנק לפיתוח התעשייה בישראל בע"מ (להלן: הבנק) לסילוק חובם של אבנר ורונית, ייזקפו כסכומים ששולמו להם על-ידי רוני עבור רכישת זכויותיהם בנכס וכי ההפרש בין השווי שיקבע השמאי ובין הסכומים ששולמו לבנק בתוספת הפרשי הצמדה, בקיזוז ההנחה ככל שתיקבע, ישולם על-ידי רוני בתוך 45 ימים מיום המצאת חוות דעת השמאי לצדדים. לבסוף הוסכם כי אם יופר תנאי יסודי של ההסכם יחויב המפר לשלם לצד שכנגד פיצוי מוסכם בסך 200,000 ש"ח.
בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' יעקב) נתן תוקף של פסק-דין להסכמת הצדדים ומינה את השמאי שמואל רוזנברג על מנת שיקבע את שווי הזכויות בנכס. כמו כן הורה בית המשפט כי שלמה זכאי להנחה בשיעור של 12% מן השווי שייקבע כאמור. לאחר שהשמאי רוזנברג הודיע כי הוא מנוע מליתן חוות דעת בהליך דנן, מונתה במקומו השמאית נורית ג'רבי אשר קבעה בחוות דעתה מיום 31.8.2009 כי שווי מחצית הזכויות בנכס - אחרי הפחתה של 9% בגין היותן זכויות במושע - הוא 4,810,000 ש"ח. במענה לשאלות שהפנו אליה הצדדים הבהירה השמאית בתשובתה מיום 13.10.2009 כי שווי הזכויות המוערכות מביא בחשבון את היותן זכויות במושע והדגישה את שפורט בחוות הדעת כי "לא הובא בחשבון שווי סובייקטיבי לשותף בנכס המשקף ביטול מרכיב המושע". עוד ציינה השמאית בתשובתה כי "ככל שהנכס יימכר בשלמותו או שהחלק הנמכר בבעלות 1/2 יירכש ע"י בעל הנכס האחר שהוא בעלים של המחצית האחרת, תוצאה המובילה לבעלות יחיד בנכס (מפרוז) - אזי מרכיב המושע יבוטל".
2. כשבוע לאחר מכן, ביום 22.10.2009, הגישו אבנר ורונית לבית משפט קמא תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד שלמה ורוני לתשלום סכום של 2,508,677 ש"ח על-פי הפירוט הבא: (א) סך של כ-1.9 מיליון ש"ח בגין יתרת התמורה הבלתי משולמת עבור הנכס לפי חוות הדעת השמאית, אותה היה עליהם לשלם, לפי הנטען, עד ליום 16.10.2009 (ללא הפחתה בשיעור 9% בשל רכיב המושע) (ב) סך של 200,000 ש"ח כפיצוי מוסכם בשל האיחור בתשלום מלוא סכום התמורה (ג) סך של 343,057 ש"ח - מחצית מדמי השכירות שנגבו בגין הנכס החל מחודש אוקטובר 2008.
סמוך לאחר הגשת התביעה, ביום 11.11.2009, שילם רוני לאבנר ורונית סך של 1,410,043 ש"ח על חשבון התמורה וטען כי זוהי היתרה שעליו לשלם לאחר הפחתת הסך של 500,000 ש"ח ששולם עוד ביום 15.10.2009 וכן לאחר הפחתה בשיעור 9% בשל היות הזכויות הנמכרות זכויות במושע. במהלך הדיון בתביעה הגיעו הצדדים להסכמה לפיה התביעה נגד שלמה תידחה ללא צו להוצאות וכל הסעדים הזמניים שניתנו נגדו יבוטלו. עם זאת הוסכם כי "שמורות לצדדים כל הטענות העובדתיות והמשפטיות". כמו כן, הוסכם כי בית המשפט יכריע בשלוש סוגיות ואלו הן: 1. האם יש להפחית מחוות הדעת השמאית 9% בגין היות המקרקעין במושע 2. האם הופר ההסכם על-ידי רוני והאם יש לחייבו בפיצוי מוסכם בסך של 200,000 ש"ח 3. האם יש לחייב את רוני בהחזר דמי השכירות שנגבו עבור הנכס.
פסק דינו של בית משפט קמא
3. בפסק דינו מיום 7.6.2010 קיבל בית משפט קמא את התביעה בכל הנוגע להפחתת רכיב המושע מן התמורה וקבע כי אף שבאופן פורמאלי רוני אינו "הבעלים של המחצית האחרת", כלשון השמאית, טעמים של צדק מובילים למסקנה כי הוא אינו זכאי ליהנות מהפחתה נוספת בשווי הנכס בציינו כי רוני "זכה" להפחתה של 12% משווי הנכס על דרך הפשרה וכי אין זה צודק שהוא ייהנה מהפחתה נוספת שלא הובאה בכלל שיקוליו של בית המשפט עת ניתן פסק הדין על דרך הפשרה. עוד ציין בית המשפט בהקשר זה כי רוני אינו אדם "זר" לבעלים הרשום של מחצית הנכס, שהוא אביו, ובפועל דין שניהם כדין הבעלים של מחצית הנכס. בית המשפט הדגיש כי רוני נכח בדיונים שהתנהלו בפני כב' השופט יעקב, ואף ניתן לזכותו ייפוי כוח בלתי חוזר במסגרת העסקה הראשונה (אשר בוטלה בהסכמה). משכך סבר בית המשפט כי הערכת השווי כלפי רוני, כמו כלפי שלמה אביו, היא הערכת שווי "סובייקטיבית" ואין מקום להפחתת רכיב המושע בעיסקה נשוא הדיון. אשר להשבת דמי השכירות שנגבו קבע בית המשפט כי לא ייתכן שרוכשים ייהנו מפירות רכישתם טרם ששולמה התמורה עבור הרכישה, וזאת כאשר נקודת המוצא היא, כעמדת רוני, שמדובר בהסכם מכר תקף. בענייננו, כך נקבע, ההצדקה להשבת חלקם של אבנר ורונית בדמי השכירות אף מתחזקת, שכן לפחות מחודש אוקטובר 2008, המועד שבו הפסיק שלמה להעביר את מחצית דמי השכירות לאבנר ורונית ועד שניתן פסק-דינו של כב' השופט יעקב ביום 4.2.2009, כלל לא היה חוזה תקף בין הצדדים, שהרי החוזה בוטל מעיקרו בפסק הדין האמור. הוא הדין, כך נקבע, באשר לדמי השכירות שנגבו ממועד מתן פסק הדין (4.2.2009) ועד לתשלום התמורה על-ידי רוני לפי ההסכם ולמעשה, עד יום הגשת התביעה (22.10.2009). יחד עם זאת, נקבע כי אין חולק שדמי השכירות נגבו על-ידי שלמה ומשהתביעה נגדו נדחתה בהסכמה לא ניתן לחייב את רוני להשיב סכום זה. לעניין הפיצוי המוסכם, קבע בית המשפט כי ההסכם לא הופר ולא חל איחור בתשלום התמורה שכן "מרוץ הזמן" לתשלומה החל במועד קבלת תשובות השמאית לשאלות ההבהרה. מכאן שהיה על רוני לבצע את התשלום עד יום 27.11.2009. בפועל שילם רוני סך של 500,000 ש"ח ביום 15.10.2009, וסכום נוסף של כ-1.4 מיליון ש"ח שולם על-ידו ביום 11.11.2009. אשר ליתרה כדי סכום ההפחתה בגין רכיב המושע שלא שולם, קבע בית המשפט כי מדובר באיחור בתום לב מצד רוני שאינו מצדיק את חיובו בפיצוי מוסכם.
בית המשפט דחה אפוא את התביעה לתשלום הפיצוי המוסכם ולהשבת דמי השכירות, אך הורה לרוני לשלם את תמורת הנכס לפי קביעת השמאית, ללא הפחתה בגין היות הזכויות בנכס זכויות במושע. רוני חויב אם כן לשלם לאבנר ורונית סך של 1,965,620 ש"ח, בקיזוז הסכומים ששולמו מיום הגשת התביעה (22.10.2009) ועד ליום מתן פסק הדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. כמו כן חויב רוני בתשלום הוצאותיהם של אבנר ורונית בסך 35,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
1
טענות הצדדים
4. רוני וכמוהו גם אבנר ורונית מערערים על פסק דינו של בית משפט קמא. בערעורו טוען רוני כי הפחתת סכום התמורה בגין רכיב המושע אין משמעה הנחה נוספת על זו שניתנה לו וכי מדובר בנושא נפרד הנקבע לפי עקרונות שמאיים מקובלים, מה גם שאבנר ורונית כלל לא טענו לכפל הנחות כאמור. לטענתו, הוסכם כי שווי הזכויות בנכס יוערך בתנאי שוק של מכירה מרצון ובמצב נתון של מושע, להבדיל ממצבם העתידי של המקרקעין, וכך נעשה. מכל מקום, כך טוען רוני, העובדה שאביו הוא בעל המחצית הנותרת של הנכס, כמו גם העובדה שהוא קיבל מאביו סיוע חלקי למימון הרכישה וכן העובדה שאביו ויתר על זכות הרכישה בהסכם שבוטל, כל אלה אינם רלוונטיים כיוון שיש לראות בו צד שלישי לכל דבר ועניין שאיננו הבעלים של המחצית הנותרת ולגישתו כל קביעה אחרת תוביל להתעשרותם של אבנר ורונית שלא כדין. מסקנה זו מתחזקת לטענת רוני נוכח העובדה שהתביעה נגד אביו נדחתה בהעדר יריבות. לחלופין טוען רוני כי בית המשפט שגה בקובעו שעליו לשלם לאבנר ורונית סך של 1,965,620 ש"ח, כי חוות דעת השמאית שגויה וכי היא מעולם לא קיבלה תוקף משפטי. לבסוף מלין רוני על חיובו בהוצאות משפט, בציינו כי מרבית התביעה נגדו נדחתה וכי משכך היה מקום לפסוק הוצאות לטובתו.
בתשובה לערעורו של רוני טוענים אבנר ורונית כי הוא אינו בגדר רוכש "רגיל", כי הוא בא בנעלי אביו וכי אף שלא היה לו כל מעמד בדיון המשפטי בפני השופט יעקב, במהלך הדיון ביקש לפתע שלמה שהנכס יירשם על שם בנו. אבנר ורונית מוסיפים וטוענים כי הם העדיפו למכור את הנכס לשלמה, גם מתוך שיקול כלכלי לעניין המושע אך מכיוון שראו בו ובבנו ישות משפטית אחת, הם לא התנגדו לשינוי שם הרוכש כאמור והם לא היו עושים כן אילו סברו שהדבר ינוצל לרעה. כמו כן טוענים אבנר ורונית כי הסכום ששילם שלמה לבנק נזקף לזכותו של רוני וכי גם את ההנחה שקיבל שלמה קיזז רוני מסכום התמורה ואף דיווח על כך לרשויות המס. עוד טוענים אבנר ורונית כי שלמה הוא ששילם את מלוא התמורה בגין הנכס; כי הזכויות במחצית הנכס היו שוות לשלמה יותר מלכל רוכש אחר; כי במקרה של צד ג' "רגיל" אבנר ורונית יכולים היו לנהל משא ומתן על גובה התמורה ולקבל מחיר גבוה יותר שאינו כבול להערכת שמאי; וכי לא ניתן לדרוש את ההנחה שניתנה לשלמה כשותף ובמקביל לדרוש את הפחתת רכיב המושע. לטענתם, הפחתת רכיב המושע מן התמורה נעשתה על-ידי רוני שלא כדין והיא מהווה הפרה של ההסכם.
5. בערעור שהוגש על-ידם טוענים אבנר ורונית כי משקבע בית המשפט שההפחתה בגין רכיב המושע נוכתה מן התמורה שלא כדין, יש בכך משום הפרת ההסכם והיה על בית המשפט לחייב את רוני בתשלום הפיצוי המוסכם בגין הפרה זו. עוד הם טוענים כי שגה בית המשפט בקובעו שהתמורה אמורה הייתה להשתלם בתוך 45 ימים ממועד המענה לשאלות ההבהרה. לטענתם, שאלות ההבהרה ששלח רוני לא היה בהן כדי להשפיע על ערך הנכס ואילו התשובה שניתנה בתשובה לשאלת ההבהרה שלהם הוכיחה כי לא ניתן להפחית מן התמורה בגין רכיב המושע. לפיכך, היה על רוני לשלם להם עד ליום 15.10.2009, למצער, את הסך שאינו שנוי במחלוקת. אבנר ורונית מוסיפים ומציינים כי רוני לא שילם להם את הסכום שהופחת בגין רכיב המושע עד עצם היום הזה. אשר להשבת דמי השכירות טוענים אבנר ורונית כי התביעה בעניין זה הופנתה כלפי שלמה ורוני ביחד ולחוד, ואף שמחודש נובמבר 2008 ועד יום 4.2.2009 לא ניתן לחייב את שלמה בהשבת דמי השכירות שכן התביעה נגדו נדחתה, הרי שהחל מיום 4.2.2009 עת רכש רוני את הנכס, יש לחייבו בהשבתם. אבנר ורונית מוסיפים וטוענים כי אילו סוגיית דמי השכירות הייתה רלוונטית רק כלפי שלמה, היא לא הייתה נכללת ברשימת המחלוקות בין הצדדים ועוד הם טוענים כי שגה בית המשפט בקובעו ששמירת טענות הצדדים היא כלפי רוני בלבד. לבסוף טוענים אבנר ורונית כי בית המשפט שגה בחייבו את רוני לשלם ריבית על סכום התמורה כשהיא מחושבת מיום מתן פסק-הדין בלבד וכי היה עליו להורות על חישובה מיום היווצר העילה, דהיינו - 16.10.2009.
רוני טוען בתשובה כי בדין נדחתה התביעה להשבת דמי השכירות, שכן בכתב התביעה נטען מפורשות כי מי שגבה אותם הוא שלמה אביו, נגדו נדחתה התביעה בשל העדר יריבות. לחלופין טוען רוני כי דמי השכירות נגבו כדין על-ידי אביו, בהסכמת אבנר ורונית, משום שאביו הוא זה ששילם לבנק את חובם של אבנר ורונית. כמו כן טוען רוני כי משתבעו אבנר ורונית את אכיפת ההסכם ולא את ביטולו, די בכך כדי להוביל לדחיית תביעתם בגין דמי השכירות ובכל מקרה, היה עליהם ליתן לו זמן סביר לתיקון ההפרה הנטענת. רוני מוסיף וטוען כי בדין נקבע שההסכם לא הופר על-ידו בגין איחור בתשלום ולחלופין הוא טוען כי אבנר ורונית ניסו לגרום לכך שלא ניתן יהיה לבצע את ההסכם בעוד שהוא שקד על קיומו. אשר להפחתה בגין רכיב המושע טוען רוני כי אין כל ראיה לכך שאביו רכש את הנכס באמצעותו; כי אבנר ורונית מודים שרוני הוא הרוכש האמיתי; כי מחמת טעות סופר בלבד ציין השופט יעקב שאביו הוא הזכאי להנחה; וכי בית משפט קמא הבהיר שרוני הוא הרוכש הגם שקיבל מאביו סיוע חלקי במימון התשלום, ומטעם זה נדחתה התביעה נגד שלמה. לבסוף טוען רוני כי הזכות לריבית בגין סכום התמורה נולדה במועד מתן פסק-הדין ולא קודם לכן.
6. להשלמת התמונה יצוין כי אבנר ורונית עתרו להוספת ראיה בשלב הערעור והיא - תצהיר של רוני מיום 11.10.2010 שהוגש בהליך אחר שהתנהל ביניהם, ממנו עולה לטענתם כי רוני גובה דמי שכירות ומשלם מסים בגין הנכס. כמו כן הם מבקשים להציג את הסכמי השכירות שנחתמו לגבי הנכס, המעידים לטענתם על כך שרוני ושלמה חד הם. רוני התנגד לבקשה וטען, בין היתר, כי תצהירו מנוסח בלשון הווה והוא נכון ליום חתימתו, אך לא עולה ממנו כי הוא זה שגבה את דמי השכירות במועדים הרלוונטיים לתביעה. עוד טען רוני כי הסכמי השכירות היו ברשות אבנר ורונית טרם הגשת התביעה אך לא הוצגו על-ידם כראייה וכי מכל מקום אין בהם כדי לתמוך בטענותיהם. נאמר כבר עתה כי נוכח המסקנות אליהן הגענו כפי שתפורטנה להלן, לא ראינו מקום להתיר את הגשת הראיות הנוספות בשלב הערעור.
דיון
ערעורו של רוני (ע"א 4931/10)